יחסי בני זוג נשוי עלו על שרטון לאחר כשלוש שנות נישואין, במהלכן נולדו להם שני ילדים. מיד עם הפרידה, החליטה האישה לעקור יחד עם ילדיה ממרכז הארץ, אל העיירה בדרום הארץ שבה גדלה, ובה מתגוררים הוריה, וזאת ללא הודעה מוקדמת לאב, וללא קבלת אישור מבית המשפט, כנדרש החוק. עורך הדין אברהם לוי אשר ייצג את האב, פנה לבית הדין הרבני בבקשה לחייב את האישה לחזור ולהתגורר במרכז הארץ, כדי לאפשר הסדרי שהייה בריאים ורצופים של האב עם ילדיו.

במהלך החודשים שחלפו מאז הגשת בקשתם הראשונה של עורך הדין לוי, נתן בית הדין הרבני חמש החלטות שונות, שבהן התבקשה האם להגיע למרכז הארץ, ולאפשר את הסדרי השהייה עם האב. לתסכולו של אב, האישה התעלמה מהחלטות אלה של בית הדין הרבני. בית הדין קבע כי האב, בדומה לאם, זקוק לחוש קרבה ואהבה מצד ילדיו, כשם שהילדים זקוקים להרעפת אהבה דומה מצדו. אין זכות לאף גורם למנוע קשר רציף ופעיל בין הורה לילדיו. העושה כך מחריב את הקשר בין ההורים לילדיהם, ופוגע בנפשם.

בית הדין הרבני חייב את האישה לעבור למרכז הארץ תוך 30 יום ממתן ההחלטה, ולהציג בפניו חוזה שכירות לדירה באזור מגוריו של האב.